לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (סגן הנשיאה א' שילה, והשופטים ו' פלאוט וב' טולקובסקי) בעמ"ש 8959-01-12 מיום 3.6.2012, בו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בכפר-סבא (השופטת מ' קראוס) בתיק אימוץ 6/10 מיום 29.11.2011, בו הוכרז בנו של המבקש (להלן: הקטין) כבר אימוץ כלפי אביו המבקש וכלפי אימו (להלן: האם), והוחלט כי האימוץ יהיה במתכונת של אימוץ "סגור".
תמצית עובדות המקרה וההליכים הקודמים
1. המבקש והאם (להלן: ההורים) נישאו זה לזה בשנת 1993 והתגרשו בשנת 2009. להורים חמישה ילדים, והם מוכרים לשירותי הרווחה מאז נולד ילדם הראשון, זאת על רקע תלונות האם בדבר אלימות במשפחה. כל ילדיהם של ההורים הוכרזו "קטינים נזקקים" וכולם הוצאו למסגרות חוץ ביתיות. הקטין מושא דיון זה, יליד שנת 2007, הינו ילדם החמישי של ההורים, והוא מצוי במשמורת שירותי הרווחה מיום היוולדו, תחילה בקלט חירום ומשנת 2008 ואילך במשפחת אומנה חסויה (אשר הביעה רצון לאמצו). יצויין כי בתחילת ההליכים בנושא אימוץ הקטין בתו של המבקש (להלן: הקטינה), אשר הייתה בחזקתו של המבקש, הוצאה מחזקתו ואף הובע חשש שמא נחשפה לפגיעה מינית מצידו.
2. המבקש ריצה עונשי מאסר בגין עבירות אלימות והתעללות בבני משפחתו (איומים ותקיפת בן זוג בנסיבות מחמירות וכן התעללות תקיפה וגרימת חבלה לקטין). מדו"חות סוציאליים מתקופת מאסרו עולה כי המבקש נטל אחריות חלקית בלבד על מעשיו.
3. על רקע זה התבקשה הכרזת הקטין בר אימוץ בהתאם לסעיף 13(א)(7) לחוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981 (להלן: החוק) עקב חוסר מסוגלות הורית שאינו ניתן לשיפור ולשיקום בטווח הנראה לעין. המבקש מצידו דרש להעביר את הקטין למשמורתו או למשמורת של האם. המבקש טען כי מאז שהורשע עבר תהליך נפשי עמוק, כי מעולם לא נעשה ניסיון מצידו לגדל את הקטין וכן כי שירותי הרווחה לא סייעו לו. לחלופין ביקש כי הקטין יושאר בידי משפחה אומנת כך שיתאפשר לו לשמור על קשר עימו, ולחלופי חלופין כי בית המשפט יורה על צמצום תוצאות האימוץ בכך שיקבע כי האימוץ יהיה "פתוח".
4. בפסק דינו התייחס בית המשפט לענייני משפחה להרשעתו של המבקש, וקבע כי המבקש אינו משתף פעולה עם ההליך הטיפולי, ומקבל על עצמו אחריות חלקית בלבד למעשיו. כמו כן צויין כי המבקש סובל מהפרעה אישיותית קשה וכי אין ביכולתו להשתלב במסגרת תעסוקתית. בעת הדיון סקר בית המשפט שתי חוות דעת שהוגשו בהליכים שונים, מהן עלה כי המבקש סובל מהפרעה אישיותית גבולית, ניחן במרכיבים אישיים אלימים וכי אין הוא מסוגל לספק את צרכי הקטין. זאת בפרט על רקע העובדה כי לקטין צרכים מיוחדים, ניסיונות שירותי הרווחה לסייע לא עלו יפה והמבקש אף אינו מאמין בשירות המוצע על ידיהם. אשר לטובת הקטין קבע בית המשפט כי טובתו היא לגדול במשפחה יציבה ועל כן הפיתרון הוא אימוץ (כאשר כאמור, משפחת האומנה הביעה רצון לאמצו). הצורך ביציבות בחייו של הקטין גם הובילה את בית המשפט לקבוע כי במקרה זה נדרש שהאימוץ יהיה "סגור".
5. בערעורו לבית המשפט המחוזי חזר המבקש על טיעוניו לפני בית המשפט לענייני משפחה, ציין כי שתי חוות הדעת שהובאו לפני בית המשפט לענייני משפחה סתרו זו את זו, והדגיש כי לכל הפחות יש לצמצם את תוצאות האימוץ, ולאפשר לו לשמור על קשר עם הקטין. המשיב לעומתו ביקש לאמץ את ממצאיו של בית המשפט לענייני משפחה. מתסקיר עדכני שנערך בטרם התקיים הדיון לפני בית המשפט המחוזי נמסר כי חלה התקדמות במצבו של הקטין. כן נמסר כי בין הקטין למבקש מתקיימים מפגשים סדירים, אלא שלאחריהם התנהגותו של הקטין נראית חריגה, כאשר הוריו האומנים מדווחים שהקטין חרד ומתקשה לחזור לשגרה.
6. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש מטעמים שונים הנוגעים לסדרי דין, ובראשם איחור בהגשת ערעור ואי הגשת כתבי בית דין בהיקף ובמועד שנקבעו על ידי בית המשפט. בית המשפט הוסיף כי עיון בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה מלמד שמדובר בפסק דין מנומק ומפורט, אך לא קיים דיון לגופו של עניין ולא שמע את טענותיו של המבקש. בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש על פסק הדין (בבע"מ 1938/12) התקבלה על ידי בית משפט זה (השופטים א' רובינשטיין, ס' ג'ובראן וי' דנציגר) ביום 4.4.2012, כך שהתיק הוחזר לדיון לפני בית המשפט המחוזי, זאת בתנאי שהמבקש יגיש כתב ערעור מתוקן במועד שנקבע.
7. ביום 19.4.2012, במקביל להגשת ערעורו (המתוקן), הגיש המבקש בקשה לפסילת ההרכב בבית המשפט המחוזי שדן בערעורו ושעתיד היה לדון בו בשנית, בטענה כי קיים חשש ממשי למשוא פנים. הבקשה נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי, וערעור שהגיש המבקש על אותה החלטה - נדחה אף הוא בפסק דינו של הנשיא א' גרוניס (ע"א 4100/12 מיום 4.6.2012). הנשיא קבע כי אין ממש בטענותיו של המבקש בדבר חשש למשוא פנים, וכי מהנסיבות עולה כי בית המשפט המחוזי, בפסק דינו הראשון, לא "נעל" את ליבו.
8. בפסק דינו הנוסף דחה בית המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש. בית המשפט ציין כי לא מצא שנפל כל פגם בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה. לעניין הסתירה בין חוות הדעת קבע בית המשפט כי את ההבדל בין ההמלצות השונות - אומנה מול אימוץ "סגור" - ניתן להסביר בחלוף הזמן בין עריכתן (שנתיים). בית המשפט הטעים כי אין לאפשר למבקש להישמע בטענה כי המומחית, ד"ר אדר, לא הייתה מוסמכת לערוך את חוות הדעת משאין היא מוסמכת לעשות כן ביחס לבגירים, בהתחשב בכך שהמבקש הסכים למינויה. נוכח זאת אף הטעים בית המשפט וציין כי כלל הוא שבית משפט יאמץ חוות דעת של מומחה שמינה, לא כל שכן כאשר הצדדים נתנו הסכמתם למינויו. באשר לתוצאות האימוץ קבע בית המשפט כי טובתו של הקטין מחייבת שלא לצמצמן, זאת על יסוד צרכיו המיוחדים ועל יסוד האמור בחוות דעתה של ד"ר אדר.
מכאן הבקשה שלפני.
תמצית נימוקי הערעור
9. חלק ניכר מבקשתו מקדיש המבקש לטענותיו בדבר קיומו של חשש ממשי למשוא פנים בקרב ההרכב שדן בערעורו בבית המשפט המחוזי. כאמור, בפסק דינו דחה הנשיא א' גרוניס את טענותיו של המבקש במישור זה ועל כן אין בכוונתי לפרטן. לגופו של עניין חוזר המבקש על טיעוניו לפני הערכאות קמא ומבהיר ששילם את המחיר על העבירות שביצע, כי הוא השתנה - ולראייה, העובדה שגידל את הקטינה במשך שנים רבות. לעניין הוצאת הקטינה מחזקתו טוען המבקש כי זו נעשתה שלא כדין וללא כל בסיס. עוד מוסיף המבקש כי נהג לשמור על קשר חם עם ילדיו האחרים, וכי הקשר נותק מבלי שגורמי הרווחה יפעלו לשיקומו. באשר לחוות הדעת חוזר המבקש על טענותיו, לפיהן ד"ר אדר אינה מוסמכת לאבחן מבוגרים, וכי חוות הדעת סותרות זו את זו.
דיון והכרעה
10. לאחר שעיינתי בבקשה שלפני על צרופותיה, הגעתי לכלל מסקנה שדינה של הבקשה להידחות, זאת מבלי להיזקק לתגובתו של המשיב, שעמדתו פורטה בהרחבה במסגרת תגובה שנתבקשה זה לא מכבר בבקשת רשות הערעור הראשונה שהגיש המבקש (במסגרת טיעוניו לעניין סיכויי הערעור). כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" ניתנת באותם מקרים המעוררים שאלה משפטית או עקרונית החורגת מגדר הסכסוך הקונקרטי בין הצדדים, או כאשר דחיית הבקשה תגרום לעיוות דין שאין להשלים עימו בעניינו של המבקש [ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)], זאת אף בערעור על פסקי דין בענייני אימוץ. הבקשה שלפני אינה מעוררת כל שאלה משפטית החורגת מעובדות המקרה הקונקרטי ויישום הדין עליו [ראו למשל: רע"א 6593/10 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 7.10.2010)], והמבקש כלל אינו טוען לקיומה של שאלה מסוג זה. כמו כן, איני סבור כי ייגרם למבקש כל עיוות דין בדחיית הבקשה. די בכך כדי להביא לדחייתה. לא נעלם מעיני הכאב הרב הטמון בתוצאה זו למבקש, אלא שאין בכך די.
11. גם לגופו של עניין איני סבור שיש מקום לקבל את הבקשה. פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה הינו סדור, מקיף ומפורט, כנדרש בסוגיות רגישות דוגמת זו שלפני. בית המשפט שקל בתבונה ובזהירות רבה את השיקולים והאינטרסים הנוגעים לסוגייה דנא, והגיע לכלל מסקנה שאין מנוס מלהכריז על הקטין כבר אימוץ כלפי ההורים, וכי לטובתו של הקטין יידרש כי יהיה זה במתכונת של אימוץ "סגור". אין בידי להתערב במסקנות אלה, שהוסקו על יסוד ממצאים ועובדות שהובאו בין השאר במסגרת שתי חוות דעת מקצועיות [ראו לעניין זה, למשל: בע"מ 3741/11 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם, 14.9.2011); ע"א 451/88 פלונים נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(1) 330 (1989)]. בדומה לעמדתו של בית המשפט המחוזי, אף לדידי לא הוכח קיומם של טעמים אשר עשויים להצדיק סטיה מממצאים אלו.
כמו כן מצאתי כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי התייחס אף הוא לכלל היבטי הפרשה, והגיע למסקנה המתחייבת על יסוד עיון משפטי זהיר בחומר שהונח לפניו. לא נותר לי אלא להצטרף, בלב כבד, לאמור בו.
12. סיכומו של דבר, הבקשה נדחית. בנסיבות העניין איני עושה צו להוצאות.
ניתנה היום, ד' באלול תשע"ב (22.8.2012).